להתחיל מבראשית

כיצד אנחנו תופסים וחושבים על בעלי חיים וחשיבותם, היא שאלה מהותית המתקשרת לדרך בה אנו תופסים את מקומנו ותפקידנו בעולם. הפסלים של חנה יונס בודקים ומציעים אפיק הערכה לדרך בה אנו מתיחסים, מעריכים, מרגישים ונותנים משקל לתפקידם של בעלי החיים בעולם שלנו. יצירי הדמיון של חנה יונס, הינם חיות פנטסטיות, אלגנטיות, בעלות צבעוניות מפתיעה, המייצגות עולם אלטרנטיבי ופלאי של יופי. יצורים מעודנים ומוזרים אלו מייצגים הווית קיום משותפת ומעוורת שאלות לגבי עצמנו.

מה אנחנו רואים כאשר אנו מביטים בהם? כיצד זה משפיע עלינו בתגובות שלנו ובאינטראקציה שלנו עם הטבע?

הפסלים, מעין חיות דמיוניות ארוכות רגלים וצוואר, הנראות מוכרות לרגע ורגע שלאחריו מותירות הרגשה שנלקחו מעולם אחר. בכל דמות, הקיטוע יוצר מעין מוטציה חדשה שעברה טרנספורמציה: מין היבריד שיש בו עדיין את קווי המתאר של ציפור מוכרת (או בעל חי אחר) ויחד עם זאת זהו גוף מוזר לא טבעי, אולי אפילו יצור דמיוני שלקוח מעולם האגדות ואולי המדע הבדיוני.

הפסלים עשויים ביציקות פיברגלס ונצבעים בטכניקה של צביעה מוקפדת של מכוניות. הבחירה בחומרים תעשייתיים, מעצימים את תחושת הזרות והמוזרות של הדמות. חומרים אלו מייצרים ניגודיות לא רק אל מול מושגים כגון 'הטבע' וחומרים אורגנים, אלא גם כלפי החומרים המסורתיים כגון שיש, ברונזה ועץ השייכים להיסטוריה של הפיסול הקלאסי. במובן הזה, הפסל נע בין עבר לעתיד, פורש את כנפיו במסע מהפיסול הפיגורטיבי אל עבר העולם העכשווי, המתועש והמנוכר. 

​

היצורים שלכל אחד מהם ניתן שם אנושי (פרנצ'סקה...) שמרמז גם על ההאנשה, והתייחסות האמנית לכל אחד מהם כישות עם אפיונים אינדיבידואליים, יש בה גם צד הומוריסטי. קיימת תחושת הזרה ותחושת מתח. שני הקטבים, המשועשע והפלאי, לצד הזר והלא מוכר, הם שיוצרים עניין, סקרנות וחקרנות של הצופה בהם. חיות פנטסטיות ארוכות גוו, שצבעיהן רכים ובהירים - במקום לגרום לבעתה או דחייה, מושכים את הצופה לקרב אליהם ואף לנסות ללטפם.

​

​